תוכן עניינים
החברה הישראלית מקדשת יוזמה, אלתור, קצב גבוה ואי-השלמה עם המובן מאליו. כל אלו נוכחים בכל רובד של הניהול בישראל – החל בדרך בה מקבלים החלטות, עובר בבאופן בו בונים צוותים, וכלה בדרך בה מתמודדים עם אתגרים.
ישירות, זמינות, קשרים לא פורמליים, ולעיתים גם חוצפה , אלה לא רק מאפייני התנהגות "צברים", אלא חלק מה־DNA הניהולי שלנו.
מצלצל מוכר נכון? זוהי הזדמנות מצויינת לעצור ולהביט מבחוץ.
האם הסגנון הניהולי הזה משרת אותנו? האם הוא מאפשר צמיחה לאורך זמן, או אולי לעיתים דווקא מעכב?
ביום העצמאות הזה, אני מזמינה כל מנהל ומנהלת להקדיש רגע של חשיבה, לזהות את התכונות ה"ישראליות – ולבחור ביודעין אילו מהן כדאי להעצים, ואילו הגיע הזמן ללטש.
זזים מהר, וגמיש , אבל לא תמיד הכיוון ברור
אחד המאפיינים המובהקים של הניהול הישראלי הוא קצב גבוה ותגובה מהירה למציאות משתנה. מנהלים ישראלים יודעים לאלתר, להתמודד עם הפתעות, ולעשות הרבה עם "מעט". היכולת "לרוץ על זה" בלי לחכות לאישורים או לפרוטוקולים מסודרים מהווה מקור גאווה, ולעיתים קרובות גם להצלחה.
אבל בדיוק כאן עשויה להיות טמונה גם המלכודת. כשקצב הפעולה גובר על החשיבה המקדימה, כשהתגובה מחליפה את התכנון – אנו עלולים למצוא את עצמנו מנווטים היטב, רק בלי מצפן.
נקודה למחשבה: האם אני פועל מתוך חזון ותכנית מסודרת, או מתוך אינרציה, כיבוי שריפות ורצון לתזוזה תמידית?
בלי היררכיות, עם הרבה דעות, מי בעצם מחליט כאן?
הניהול הישראלי נוטה לטשטש גבולות. כולם נגישים לכולם, שיחות מתקיימות במטבחון על קפה ולאו דווקא בחדרי ישיבות. זוהי תרבות המקדמת שותפות, מעורבות ותחושת משמעות – אבל עלולה גם לייצר בלבול, חוסר בהירות, ולעיתים אפילו קושי בקבלת החלטות.
דוגמה שאני פוגשת לעיתים קרובות: צוותים מבריקים המרגישים חופשיים להעלות רעיונות, אבל מתקשים להוציאם לפועל בגלל חוסר בכיוון ברור.
נקודה למחשבה: האם אצלנו בארגון ברור מי אחראי על איזה תחום? האם החופש לא פוגע ביכולת הארגון להתקדם?
דוגרי זה טוב, אבל לפעמים כואב
הישירות הישראלית מהווה מקור לעוצמה, אפשר לדבר פתוח, לא מבזבזים זמן, ומתקבל רושם של אותנטיות. זו אחת הסיבות שמנהלים ישראלים מצליחים לבנות אמון מול ובתוך הצוותים שלהם במהירות גבוהה יחסית.
אלא שלא תמיד ברור איפה עובר הגבול בין כנות לפגיעה, בין פתיחות לרגישות. במציאות גלובלית, או בארגון מגוון, כנות יתר עלולה לייצר אי הבנות או תחושת ניכור.
נקודה למחשבה: האם אני מצליח.ה כמנהל.ת להגיד את האמת בלי לפגוע? האם הישירות שלי יוצרת חיבור או שמא דווקא מרחיקה?
לשים גם את ה"לב בעסק ולא רק את הראש
המנהל הישראלי מביא את עצמו לעבודה. לא רק את הניסיון או הכישורים, אלא גם את הרגש, האישיות, והמעורבות האישית. תכונה ייחודית זו מייצרת מחויבות, תחושת שליחות, ולפעמים גם נכונות להילחם על עקרונות.
אבל כמו בהרבה מקומות אחרים, הסוד הוא במינון. מעורבות גבוהה מדי עלולה להוביל לשחיקה, להחלטות רגשיות מדי, ולעיתים לטשטוש בין האישי לארגוני.
נקודה למחשבה: האם אני שומר.ת על איזון בריא בין הלב לבין הרציונל? האם אני יודע.ת גם לשחרר?
אני כותבת את המאמר הזה לא רק כי יום העצמאות, הינו הזדמנות לדבר על זהות ישראלית, אלא כי אני באמת מאמינה שניהול טוב מתחיל מהיכרות עמוקה עם עצמנו.
עם השנים, כל מנהל ומנהלת שאני פוגשת מביאים לשולחן העבודה לא רק כלים מקצועיים, אלא גם ערכים עליהם גדלו , תפיסות שנטמעו בהם, ודפוסים שנטבעו בהם. בישראל, הדבר בולט במיוחד. הסגנון הניהולי שלנו הוא לא רק עניין של סגנון, הוא תוצר של הסיפור הישראלי: ממערכות החינוך , דרך הצבא, ועד המורכבות הלאומית היומיומית שלנו.
ולכן דווקא עכשיו, כשאנחנו עוצרים להתבונן על המדינה שחוגגת עצמאות, שווה לעצור גם לרגע של התבוננות פנימית.
מה מהניהול שלי הוא בחירה מודעת ומה פשוט נגזר מהתרבות ש"זה מה שמקובל כאן"?
מה עובד לי ? ומה הגיע הזמן לעדכן, ללטש, לזקק?
ניהול הוא מסע של למידה, צמיחה והתפתחות מתמדת. ואם יש דבר אחד שאנחנו הישראלים יודעים לעשות זה ללמוד תוך כדי תנועה.
ואולי זו העצמאות האמיתית, לא רק לפעול בדרכנו, אלא גם לבחור אותה מחדש, בכל פעם, מתוך מודעות, אחריות ואומץ.
