באופן מפתיע, בארגונים רבים לא קיימת חלוקה כזו. במרבית החברות נוכל לקבל בקלות (יחסית) את הרווחיות הכלל חברתית ו… זהו!
בכל אותן חברות שבהן יש יותר מיחידת רווח אחת חשוב מאוד לבחון את התרומה של כל אחת מיחידות אלו לרווח הכלל חברתי. כי פעמים רבות ישנן תחומים רווחיות יותר ותחומים רווחיים פחות ולעיתים (לצערנו לעיתים קרובות) קיימים אפילו תחומי פעילות עסקית הפסדיים.
ולכן , כאשר בחברה יש יותר ממרכז רווח אחד, וזה המצב במרבית המקרים, נדרשת בחינה יסודית ומדויקת דיה כדי שניתן יהיה לזהות את התרומה והרווח של כל אחת מהיחידות העסקיות.
ההעמסה המדויקת דיה מחייבת זקיפה של כל ההוצאות הישירות, והעמסה יחסית של כל התקורות וההוצאות הקבועות כך שניתן יהיה לבחון באפן מדויק מספיק את הכדאיות של כל מרכז רווח.
פעמים רבות בזמן בחינה של מרכזי רווח בחברות, בעיקר כאשר בוחנים נחיצותו של מרכז רווח שאינו רווחי, מושמע ההסבר – "במילא"...
"במילא השורה התחתונה של מרכז הרווח היא שלילית, אבל ההכנסות מכסות חלק מההוצאות הקבועות שהחברה נושאת בהן בכל מקרה".
מין תרוץ אופייני לקיום פעילות מפסידה המטילה את ההפסד על פעילות יחידות הרווח האחרות "והרי ואם אסגור את הפעילות לא אוכל להקטין את שכר הדירה וההוצאה על חשמל, נכון?". אז מה זה משנה ממילא אנחנו נושאים בהוצאה…
ההנחה שפעילות מתקיימת "במילא" אינה נכונה מלכתחילה ובנוסף, היא מעוותת את חישוב הרווחיות של יתר מרכזי הרווח שכן התוצאה היא שהם נושאים בהוצאה העודפת, ונוצר עיוות בחישוב הרווח של שאר היחידות העסקיות בחברה.
למען הסר ספק, לגיטימי, בנסיבות מסוימות, ומתוך ידיעה, לקיים פעילות עסקית שאינה רווחית בהתחשב בשיקולים אחרים, למשל, פעילות צומחת בתחילת דרכה, או לחילופין פעילות שחשובה מאוד לחלק מהלקוחות שבהעדרה הם עלולים להעדיף מתחרה וכד'
אך כאמור שיקולים אלו הם שיקולים שיש לעשותם רק אחרי שכל אחת מהפעילות העסקיות נבדקה בכלים אובייקטיביים וזהים, וישנה הבנה ברורה לגבי רווחיותה. או אז במידה ויש פעילות שידועה כלא רווחית אפשר להמשיך ולקיימה אך הפעם מתוך ידיעה ברורה ולא מתוך שיקולי "במילא"
